תאר לעצמך שריטה ממחט, אחת, בבטן נניח. כאב דק ביותר, לא משהו שמטריף אותך אבל בהחלט מסיח את הדעת מהסטטוס קוו הנורמלי, השליו, של חוסר שריטה ממחט. עכשיו דמיין עוד שריטה, ממש מתחת לראשונה, נמתחת לאט. עדיין לא כאב משמעותי בכלל, אבל כל תשומת הלב שלך מופנית אליו. עכשיו דמיין עוד אחת, קצרה, ואחריה עוד אחת, טיפה יותר עמוקה. כולן מסורטטות לאט לאט במן שלווה מעצבנת כזאת. אתה יותר ויותר מתרגל לכאב אבל משב הרוח על השריטות הפתוחות מציק לך, וקצת מגרד. ואתה קשור, בלי יכולת לזוז ומכל הדברים בחדר העיניים מתמקדות רק בשעון קיר. המחוגים לא זזים כמעט. שתי דקות יכולות להימשך לנצח, כל שריטה הופכת ליותר כואבת מזאת שקדמה לה, עד שאתה מגיע לשלב שהיית נותן הכל כדי שזה יפסק. היית נותן יד, רגל, עיניים, אפילו את החיים שלך. רק שזה יפסק! עכשיו דמיין שהשריטות האילה הן לא על הגוף. הן בתוך הנשמה. וכמה ימים שהן לא נפסקות. רק לרגעים קצרים של ערפול חושים. רגעים שאתה מתעורר מהם כמו לסיוט. סיוט שלא נגמר. אתה מכור לסיוט הזה, כשמשהו מסיח את דעתך ממנו אתה חייב לחזור אליו. וכשאתה חוזר אליו אתה רוצה למות