צלקת זאת לא מילה - זה סימן קבוע


זה מכתב שכתבתי לאקסית שלי או שהיא לא הייתה חברה אני כבר לא יודע
אבל היינו בקשר, וכתבתי לה את זה כששתיתי אצלה בבית אלכוהול..
היינו לבד.
 
נ.ב
 
התגברתי על זה כבר.
 

צלקת זו לא מילה - זה סימן קבוע 
נכון, אני מן סוג של אדם כזה, כבר מראש אני מתנצל על הכתב המסריח והמחובר.
את יודעת כרגע שאני שתוי, הלב שלי נחצה לשתייםואני לא מבין למה, זה לא קרה לי בעבר הרחוק
וסביר להניח שגם לא בעתיד הקרוב. 
אני אחרי כמה כוסות של וודקה רדבול, והצבעים שנכנסו לחיי נעלמו אחרי השיחה הקצרה שלנו.
אני כותב לך את המכתב הזה בכאבים, אני מרגיש את הלב שלי מתרסק לשתיים.
אני מרגיש שהלב בוכה והדמעות לא רוצות לצאת החוצה, אני משתדל... רוצה להתפרק, רוצה להיפטר
מזה ולחזור חזרה לעולם שלי, לעולם האפור והטוב שהיה לי. 
נותרתי בלי צבעים, גם האפור נעלם לו, אני עכשיו לוגם מעוד כוס, עוד שלוק שינסה להשכיח ממני !
מה עשית לי ? איך הבאת אותי למצב הזה, קשה לי, רע לי, ובגרון כבר אני מרגיש את הדמעות מתות להישפך על הנייר ולהרטיב אותו. 
אני רוצה שהמליחות של הדמעות ייצאו החוצה, שהדמעות יימחקו את כל המכתב הלא מוסבר הזה.
הבחילה כבר עוברת בי, לאודע מה לעשות, חזרה לעולם שחור, חזרה לעולם שיגע בי יותר מאשר הייתי,
לעולם של טורפים שבו אני המזון שלהם, מחפש איפה להתחבא, מחפש רק דבר אחד - הקיום שלי. 
אני לא נותן לשום דבר להפריע לי לכתוב לך את המכתב, גם עכשו כשאת קוראת לי אני לא מתייחס, כמו
איזה סנוב, אבל אני לא כזה באמת. 
אני זוכר שהקראת לי מהמכתבים שלך, כל מילה שלך אכלה אותי, קרעה אותי לגזרים, היה לי רע, הרגשתי שאת מן מינוס בעולם הזה, וגם אני.
אבל מינוס ומינוס זה פלוס, משהו לא רוצה שנתחבר, משהו גדול וגבוה משנינו, עכשיו אני חושב לעצמי...
איך אני חוזר לעולם שלי ?
נמאס לי לבכות, נמאס לי כבר מהכל.. אין לי כוח.. אין לי כוח ! 
לא רוצה להיות לבד - מצאתי אותך ואני יודע.. אני יודע.. אני יודע בוודאות זאת את האחת.
אבל משום מה איחרתי את המועד, אבל למה ? הייתי עד כדי כך רע שאלוהים העניש אותי ?
הוא משאיר לי צלקת - צלקת בידיעה שמצאתי משהו שכל אחד מחפש שנים על גבי שנים.
הייתי מוכן לתת לך הכל, לטפל בך, לעזור לך, והכל כדי שנהיה ביחד.
כשהייתי איתךהפרפרים בבטן שלי עשו אהבה, חייכו והפיצו ריח נעים לסביבה.
עכשיו אני הולך נגד הזרם, כשהשקיעה תעלה אני אשקע, כשהפרח יפרח אני אנבול כנד כל היוצרות. 
המחשבה היחידה שלי כרגע היא לנתק ממך מגע, לשכוח אותך, לעשות ניתוח שימחק אותך ממני.
אני לא רוצה לראות אותך או לשמוע ממך, ואני מרגיש כבד ובעל סימני שאלה גדולים.
אני נזהר בדבריי אבל את תראי...
יום אחד נתחבר שוב, אלוהים יסלח לי ויעזור לי וייתן לי אהבה כמו שאני רוצה. 
אני חייב לומר לך שברגעים אלה הייתי רוצה להיות בבית לשמוע שירי דיכאון כמו שאני אוהב - כשאני סובל זה מרגיע אותי, אבל מה ירגיע אותי כשאני אצלך?
הריח שלך, הצחוק שלך, והגוף שלך מנקרים בי כמו עדר של זאבים בנבלה, קורעים אותי מבשרי וממלאים את קיבתם רק כדי להעביר עוד יום. 
כרגע אני חוזר לשתייהואתן הפסקה למכתבה הזה, כי יש לי עוד הרבה להגיד, אבל אני חייב שמשהו ייתן לי את האומץ לכתוב שוב - כמו דלק לעט.
נ.ב - אני מדליק גם סיגריה. 
שלום מכתב יקר.. חזרתי אליך ויש לי עוד הרבה לספר.
אני מרגיש אותך כמו הסיגריה שאני מעשן, מספיק כמה פעמים בודדות כדי להתמכר אלייך, אוהב לשאוב אותך ולהרגיש אותך צורבת בגרוני, כל שאיפה ממלאת אותי באהבה, אבל אני מרגיש את הסוף..
הסוף שלנו, לא שלך ולא שלי.. שלנו !
את יכולה להתווכח.. להגיד שלא היה ולא נברא אבל זה כן, ואיפשהו משהו חדש בעולם נוצר על שמנו.
חקוק לנצח, היום אני אלך ולא אחזור, דרך ד כיוונית.. דרך חד סיטרית.
דרך שמישהו או זוג אחר ימשיך אפיה שהפסקנו, ויישאר לנצח, אני מקווה שכשהגעת לחלק הזה של המכתב
כבר יזלגו דמעות בעינייך - דמעות שיזלגו לדף ויתאחדו עם שלי, דמעות שיעשו אהבה, כולי כבר נסער... 
כשאני יתייפיף במראה שום דבר לא יסתיר את הצלקת, ועכשיו אומר לך שכשראית אותי מסטול וצוחק זה בגלל שלא יכולתי לבכות - משהו עוצר אותי, אבל אני עוד יבכה.. רק עוד כוס או שתיים ואני יעשה שיטפון. 
ועכשיו תסלחי לי, כאוב לי מידי כדי להמשיך, שאר הרגשות הם רק שלי...
תני לבכות, תני לי לסבול כי מגיע לי. 
התאהבתי בך... אבל לא אמרתי לך... 
שרון בדש
29.11.05