עקב בעיות בקליטה-זרימה, לא מזמן נחתה עלי ההכרה שאנחנו חיים בליבה של תרבות הנבוט: תרבות אגרסיבית, חודרנית ומעמיקה כמו נייר טואלט בעל (מקסימום) שתי שכבות.
תרבות הנבוט: דמויות מופת - בתרבות ערסית ועילגת זו מככבים טיפוסים המטיבים לשלוט על מכמני התרבות העברית, הם לא אנשים רעים ואין לי שום דבר אישי נגדם, למעט העובדה שהם הרסו במו ידיהם את מה שצריך היה להיות פה, ולעזאזל הפוליטקלי-קורקט: * מפיק-העל-יפה-התואר גואטה (מככב בסדרת ריאליטי בערוץ 24.
אשתו טוענת שבעלה היהיר הוא גבר "נאה מאוד". מי אני שאשבור לה את המילה? מצד שני, אני לא יכול לעצור את דמיוני, להלביש אותו בתחתוני טיגריס ולשלוח אותו לג'ונגל. כנראה עוד סטייה קטנה שלי) * הזמרת שרית חדד וגרורותיה (היא משתתפת בקמפיין לעידוד קריאה. אני חושבת שהיא קצת התבלבלה: היא חו-ש-בת שהיא קראה את הסיפור "בילבי", אבל היא בטח קראה את מה שהיה כתוב על שפורפרת צבע השיער).
* צביקה הדר-יואב צפיר (בית חרושת לריטינג. אל תגידו להם את המילה "איכות", אחרת זה ייגמר בכפולה ב"7 ימים" או "סופשבוע".
 
יש לכם כוח לקרוא את המניפסטים הטלוויזיוניים שלהם עוד פעם?)
* הזמרים מושיק עפיה-קובי פרץ ושות' ( אני לא כ"כ מבדיל בינם. אך יכול להיות שאילולא היו מי חמצן וחנויות לחולצות מטורזנות בכיכר המדינה, המציאות התרבותית בארץ הייתה נראית אחרת?).
* המעצבת גלית לוי- (נהרות של נערות ובנות לוויתן פורצות מכוכי הפריפריה, ועולות ברגל אל הסטודיו הנערץ בצפון דיזינגוף.)
* הפובליציסטית/ אשת טלוויזיה/ טיילת/ מסעדנית/ אשת שיווק/ צלמת/ ואושיית תרבות נערצת שרון לבית איילון. (מישהו אמר כישרון?) יש עוד, אבל אנינותי הקולינרית מסתפקת בטיפות השמן השרוף הצפות מעל לעיסת התרבות המבעבעת.
 
תרבות הנבוט: חוקי הישרדות - לא צריך לגמור חטיבת ביניים בשביל להבין את חוקי ההישרדות בג'ונגל תרבות הנבוט:
1. מספיק שאת עושה פרסומת לאקונומיקה בפריים-טיים, ואת יכולה לקרוא לעצמך שחקנית.
2. אתה יכול להשתתף בפרויקט Y , להראות את ה-Z ולהפוך לטאלנט באיזו סוכנות דוגמנות בבלפור פינת מלצ'ט עילית.
3. פליט/ת ריאליטי? זה הזמן להתכסות באצטלת הטאלנט, להתארח בטוק-שואו ולספר לאומה הנפעמת על המחזה העילג שחיברת "כשלמדת'י משחהק".
4. שחקנ/ית כושל/ת? משורר/ת עלומ/ה? תמיד תוכלי לפתוח בית ספר/סדנה למשחק/כתיבה. על כל אדיוט כמוך יש 30 פראיירים.
5. מבקר/ת טלוויזיה אלמוני השואף להמציא את עצמו מחדש? שב חודש בבית, חבר מותחן. אל תתפלא אם תכיש בטעות את עצמך.
6. מתכוונים לחקור את הסכסוך באזור? לפלוט איזו יצירת מופת ספרותית? לצייר חלילה וחס? לכתוב מחזה מרגש? חבל. אל תתאמצו. אין טעם. עדיף להשתתף בריאליטי.
7. יש לך כישרון כתיבה/ציור/בידור/אבזור? מה זה משנה? תוכל להפוך למישהו/משהו רק דרך הריאליטי או דרך אבא/אמא/סבא/סבתא (ורצוי שהם יהיו פוליטיקאים. האמינו לי. זה בדוק)
 
תרבות הנבוט: האור שבקצה המנהרה. כאן כמובן תעצרו ותגידו: "רגע, הגזמת! אנשים פה קוראים, רואים הצגות, תפסיק להתנשא". אני בתמורה אעניק לכם בקבוק טיפות עיניים, כדי שתוכלו להסתכל לאמת בעיניים: תיאטרון רואה מי שיש לו כסף (לא הייתי בהצגה שנתיים), לערוצי ויוה+יורוספורט+הסרטים יש יותר צופים מקוראי ספרים, ולפני עידן ה-DVD "שר הטבעות" נשמע להרבה אנשים כמו שם של חנות תכשיטים בדיזינגוף. ואז כל מיני יפי נפש ינסו להקשות עלי- הם ינפנפו בגיליונות ה"ארץ" (מישהו אמר עירית לינור?) עיתון "הארץ" הוא הפנטזיה הרטובה של המתנגדים לתרבות הנבוט: כתיבה מהוקצעת, אירוניה דקה, יללנות שמלאנית, ושאר מטעמים.
 
מבחינה צורנית, אין ספק שזהו עיתון אנין. אלא שמה? מבחינה תמאטית זהו עיתון המיועד למעמד הבינוני פלוס+פלוס+פלוס.
בגיליון האחרון נרי לבנה קוננה על מצוקתה קורעת הלב והוושט: היא לא מצליחה למצוא עוזרת. עוזרת? מי חושב על עוזרת שהוא מרוויח שכר מינימום? שירה ברויאר, דאגה לאזן את הכאוס של לבנה (שהיא אגב כותבת נפלא) ודיווחה במדור האופנה על בגדי החורף החדשים: מחיריהם של רוב הפריטים חרגו הרבה מעבר למשכורת שלי.
"הארץ" הוא האור שבקצה המנהרה, אלא שזה האור של הרכבת.
תרבות הנבוט: צדיקים בסדום אני כבר רואה את חבורת המתחסדים משפשפת אצבע בבוהן וניגשת לתקוף את דברי בטיעון הגאוני הדורש עודף תחכום בגזרת ה-IQ : "למה אתה מבקר את כל העולם? למה שלא תיצור בעצמך? איזו זכות יש לך לבקר אחרים?" ובכן יללנים יקרים, הכותב כותב עם כל התרתי משמע האפשריים של הטיעון הנ"ל.
ימים ינפצו את הטיעון הרעוע הנ"ל בשעה שהכותב ישחרר כמה מילים בפורמט פרוזאי.
תרבות הנבוט: מסקנה בזכות ארץ תרבות הנבוט. אין מזור. אין תקווה. אין נחמה.